חייה ומורשתה של ביאטריס:

ביאטריס גדלה בשכונת פלורסטה עם הוריה ואחותה הצעירה, קלאודיה, לה הייתה מודל לחיקוי. היא הצטיינה בלימודיה, הייתה חברותית, סקרנית ובעלת שכל חריף. ביאטריס הייתה חובבת ספרות ושפות, קוראת רעבתנית ובעלת מעגל חברים רחב. החום והידידות שהקרינה, יחד עם יכולתה הייחודית להעביר אנרגיה חיובית לסביבתה, גרמו לבני אדם להימשך אליה.

קלאודיה זוכרת את ביאטריס כאישה כריזמטית, רגישה ויפה עם רצון מתמיד לטייל ולחוות את העולם. תאוות הנדודים הזו הובילה אותה באופן טבעי לארוז מזוודות ולרדוף אחר אופקים חדשים. ביאטריס בילתה בישראל ובאירופה, והכירה מקרוב תרבויות ומנהגים שונים. במהלך מסעותיה פיתחה פרויקטים שונים שהדגימו את כישרונה לבניית קשרים בין־אישיים חזקים. רוח היזמות שלה הלכה יד ביד עם האישיות הידידותית שלה.

החדשות על הפיגוע שלחו גלי הלם בחיי אהוביה הפזורים על פני הגלובוס. הם התקשו להתמודד עם האירוע הנורא הזה שהתרחש בארצם. אף שביאטריס תכננה תחילה להשתקע בישראל, היא חזרה לבסוף לארגנטינה. שם היא חיה לבדה במשך זמן מה עד שמצאה אהבה והקימה משפחה. הגעתה של בתה, שירלי, השלימה את התא המשפחתי. ביאטריס הייתה אימא מסורה וקשובה, שהרעיפה על שירלי אהבה. אף כי ביאטריס מצאה סיפוק רב בעבודתה בשגרירות ישראל בבואנוס איירס, השמחה הגדולה ביותר שלה הגיעה עם חזרתה הביתה לשחק עם בתה ולהיות לצדה.

ביאטריס גדלה במשפחה מלוכדת, ובמיוחד היה לה קשר חזק עם אביה. היא הייתה אישה עם שאיפות, יזמה פרויקטים ובעלת כישרונות שהיו יכולים להניע אותה לגבהים. עם זאת, רצונה העמוק ביותר היה לחיות חיים מספקים וליהנות ממשפחתה.

הפיגוע קיצר את חייה באופן טרגי בתקופה של צמיחה אישית. בן זוגה היה מקור ליציבות, ובתה שירלי, רק בת שלוש, החלה לגדול ולהתפתח. הפיגוע גזל מביאטריס ומקלאודיה את ההזדמנות לחזות בבנותיהן גדלות יחד, לחלוק את חוויות האימהות, הבגרות, את החוויות היומיומיות והמיוחדות שיכלו לחוות.

המתקפה הותירה חלל עצום ששינה לעד את חיי המשפחה, הקהילה והאומה. למרות האימה וחוסר הצדק, קרובי המשפחה של ביאטריס וניצולי הפיגוע מצאו נחמה בפעולות השיקום, באמפתיה ובסולידריות, לצד ההתמקדות באנושיות, בזיכרון ובשמחה, וכך הם מנציחים אותה.